ב-7 ליוני 1948 לאחר קרבות קשים ואובדנם של לוחמים רבים, רובם מבני הקיבוץ, נותרו במבנה הארמון של הקיבוץ קומץ לוחמים ובניהם: מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין ומירה בן ארי. הם נלחמו על חייהם מול האויבים המצריים ששכנו מדרום לארמון.

בעקבות הפגיעות הרבות החליט המפקד שלא להקריב עוד לוחם אחד מכוחותיו, ויצא החוצה למשא ומתן עם האויב. כמה רגעים לפני יציאתו מהמבנה – בוחן אברהם את הסביבה ומחפש בעל תפקיד בצד האויב אשר יוכל לבצע את הכניעה.

מפקד ניצנים יצא אל מול הצבא המצרי כאשר חלק מהגופיה הלבנה שלו נקשר על קנה הרובה כמו דגל לבן שמסמל כניעה, וממולו ג'יפ ובו מספר קצינים מצריים. שניות לאחר שהחל לפסוע אל הג'יפ, נורתה יריה אשר פגעה בכתפו, ואברהם קרס על האדמה.

מירה עמדה בעמדה מבוצרת על המרפסת הדרומית של הארמון, רצה לעבר אברהם ועזרה לו לקום על רגליו, כשמהג'יפ יצאו 2 קצינים מצריים וגנרל מצרי. ולאחר מס' שניות שולף הגנרל את נשקו ויורה בחזהו של אברהם. אברהם מת במקום, אבל מירה לא איבדה עשתונות.

מיד היא שלפה את אקדחה בעל הכדור היחידי וכיוונה אותו לעבר ראשו של הגנרל המצרי שירה באברהם. מירה ירתה בו, בידיעה שלא משנה מה, היא לא נכנעת, גם אם זה עולה במחיר חייה.

מירה חיסלה את הגנרל, כששני הקצינים שעומדים מנגד הבחינו בנעשה. מכאן, מירה ידעה שסופו של אברהם הוא סופה שלה. הם שלפו את נשקם וירו לעברה.

מירה נהרגה, וחייה הסתיימו במעשה שסימל גבורה במלחמת העצמאות.