מירה בן ארי נולדה בשנת 1926 בברלין, ובגיל 7 עלתה לארץ. מירה ילדה יחידה. בגילאי 8-9 התחילה לכתוב הרבה מאוד מאמרים, שירים, ויומנים שדיברו על ביטחון המדינה. מאוד כאב לה נושא השואה, והיא הפכה לנוקמת שואה וכתבה הרבה מאוד מאמרים שדם יהודי הוא לא הפקר, ושהבית היחידי ליהודים הוא ישראל. מירה, בסביבות גיל 16, הצטרפה ללח"י, שנלחם לשחרור הארץ מהשלטון הבריטי ומהערבים שעוד היו בארץ כדי שנוכל לבנות מדינה. הבריטים גילו שהיא הייתה פעילה בארגון, ולפני שהם הספיקו לעצור אותה מירה הוברחה לצפון  על ידי ארגון הלח"י. שם הוכשרה לקראת הקמת קיבוץ ניצנים  בדרום.

היא נישאה לאליקים שהיה חבר בפלמ"ח באוקטובר 1944, כשהייתה בת 18. באוקטובר 1945 ילדה את בנה דני.

מכאן מירה לא וויתרה על קריירה משל עצמה. היא יצאה לקורס אלחוטנים, ועסקה בקשר עם אוניות מעפילים.

היא נמנתה למגינת ניצנים ושימשה כקשרית אל "העולם החצוני", גדוד גבעתי ויחידות אחרות. היא נשארה במקום גם לאחר "מבצע תינוק" בגלל תפקידה החשוב כקשרית, ושלחה את בנה דני אל קיבוץ באר טוביה בלעדיה.

מירה בן ארי נהרגה במלחמה כשנורתה בראשה, אך זאת קרה לא לפני שירתה בקצין מצרי בדרגה גבוהה.

זה לא נגמר כאן. מירה הקריבה את עצמה, את הערך של המשפחה בחייה וסימלה אבן דרך לגבורה נשית.

כיום מעריכים את מירה בנוסף למורשת ההיסטורית לא פחות, בתרבות ובאומנות:

ב2021, יצא סרט בשם "תמונת הניצחון" בהשראת המלחמה על ניצנים כשמירה היא הגיבורה הראשית, הוקמו הרבה אנדרטאות בהשראתה ובנה דני זכה להערכה רבה כשהוא גאה בה.

בקיבוץ החולי, עם חיילים לא וותרניים ואלחוטנית אחת - נוצר סיפור של גיבורה צבאית - מירה בן ארי