התוודעתי לסיפור של אימו של דני בהיותי בבית ספר תיכון. נפגשנו באקראי באירוע חברתי של הימים ההם שבין תנועת הנוער בצופים ובין ערבי מסיבות עם חברים.

זה היה בעיר רמת גן. באופן טבעי חברות פותחת שיח ודיבור, שבו נפתחים חלונות של חיבה, אהבה ומידע האחד על השני.

וכך באחת מימי השבת דני ביקש שאצטרף אליו לטיול לכיוון דרום (כבר היה לו רישיון נהיגה וביקש את רכב הסוסיתא מאביו). הנסיעה הייתה כיפית ומהנה מאד. מהכביש הראשי ירדנו אל דרך עפר מפותלת עד אשר הגענו למקום שנקרא ניצנים הישנה. (מרחק של עשר דקות מהעיר אשקלון).

נגלה לפניי מבנה גדול בעל שתי קומות מעוטר בקשתות ומרפסות, "הארמון שנבנה על ידי האפנדי, מוסלמי עשיר מלבנון אבל יותר מאוחר השטח כולו נקנה על ידי הקרן הקיימת לישראל" אמר דני.

אני לומדת מהר את הנוף, המבנה והמקום הייחודי הזה אך עדיין לא מבינה את הקשר אל דני ואז יד ביד מוביל אותי אל פאתי הארמון בצד המזרחי שלו לקראת גוש סלע עשוי שברי סלעים קדומים (קוֹנְגְּלוֹמֵרָט).

 קווי הסלע יצרו דימוי של אם חובקת ילד. הכל עטוף בעצי שקמה, זית ושיזף מצוי (בשמו העממי נקרא גם עץ הדומים). עמדתי מלכת כדי לספוג את המקום.

לאחר שהסדרתי את נשימתי התקרבתי עד לאבן כדי לקרוא את המילים החרוטות על גבי לוחית נחושת:

​

מרים (מירה) בן ארי ז"ל

נפלה במקום זה בקרב נגד הפולש המצרי

ביום 7.6.1948

נולדה ביום 9.1.1926

​

את גוש האבן הזה שָׁלָה אליקים, בעלה של מירה, מן הים  (בשנת 1950) במבצע מיוחד ומסובך והניח אותה כאנדרטה במקום שבו  נהרגה. לצד האבן ישנו שלט עץ עליו כתוב:

"הן אֵם היא"

לו רצתה יכלה להצטרף למפונים מניצנים, הן אם היא, בנה איננו איתה, היא חוזרת, הבדידות קשה, ביחד עם חבריה ולוחמי גבעתי משיבים מלחמה. באין ברירה הניפו דגל לבן, מירה בן ארי הלכה עם המפקד אל מול המצרים ולפתע ירייה, המפקד נפל, מירה יורה והמצרי קרס, חנינה לא תבקש, במעיל בנה מוצאים מכתב.

דני לא היה צריך להוסיף מילה, ניגשתי אל האבן וחיבקתי אותו.

זה רגע מְכוֹנֵן בקשר שנוצר ביני ובין האבן שעשיתי לה סוג של הַאֲנָשָׁה לדמותה של מירה בהעדרה.

מאז חלפו הרבה מים בנהר והרבה אבנים קטנות וגדולות התגלגלו בו כמו הסיפורים הרבים שלמדתי, אספתי וחקרתי על אישיותה.

זה לא נגמר גם בעת הזו - אני עדיין מגלה כי אישה כה צעירה בת 22 בנופלה הייתה עשירת כישרון, ידע וסקרנות  בעשייה ובנתינה  והכל מנותב לאהבת המדינה שזה עתה הוקמה, ארץ ישראל.

למדתי כי היו בה סערה, חתרנות, אהבת חיים ופמיניזם אמיתי ועמוק, שמתייחס לעצמו כמובן מאליו, לא מתפשר ולא מתנצל על החופש להיות האישה שרצתה להיות. זה יוצא דופן ומתקדם לא רק על רקע התקופה בה חיה והחברה הגברית שהקיפה אותה היה זה גם סוג של פמיניזם טרום זמנו.